מאת: יפעת כותה. 

חג פורים הוא חג בו הכל אפשרי והשמיים הם הגבול, בזכות המסכות שאנו שמים אפשר להפוך לכל מה שרק נרצה.

כשאני חושבת על המסכות בפורים אני נזכרת בחדר הגישור שלי ומה קורה למגושרים שלי ולמסכות האישיות שלהם. בעצם, ברגע שהפכנו מילדים תמימים לאדם חברותי ובוגר, אנו לומדים לשים עלינו עוד ועוד מסכות.

חלק מהמסכות משרתות אותנו, כי הרי לא ייתכן שנאמר לבוס שלנו או לשכנה, מה באמת אנו חושבים עליהם. אנו לומדים עם השנים לשים מסכת טקט, מסכת נימוס, מסכת אומץ( גם אם בתוכנו אנו רועדים מפחד) ויש עוד .,זה בסדר- כל עוד אנו מודעים לכך. כל עוד אנו שולטים בכך ויכולים, אם נחליט, להוריד את המסכה מתי שנרצה.

לעיתים מסכות מעכבות אותנו, פוגעות בנו או בסביבה שלנו: "מסכת האגו" המפורסמת, "מסכת אני לא זקוק לאהבה" , "מסכת אני יכול להסתדר לבד, ללא עזרה" , "מסכת אני יכולה לתת כמה שצריך למשפחה שלי" ויש עוד רבות אחרות.

כשיש סכסוך או קונפליקט בין אנשים, בדר"כ כל אחד מהצדדים מגיע עם דרישה מוחשית שהוא רוצה להשיג- כסף, שליטה, כוח…

כשיושבים לגישור מנסים בעצם לדבר במונחים אחרים. במקום *עמדות*- מה אני רוצה/דורש, מדברים על *אינטרסים*- במובן החיובי- מדברים בעצם על מה אני צריך.אלו הדברים שבאמת חשובים לכל אחד מהצדדים לסכסוך..במקום דרישה מוחשית ( שבדר"כ כדי לקבל אותה זה יבוא על חשבון הצד השני) מדברים על רצונות פנימיים, על צרכים, על מה שבעצם בתוכנו, נסתר.

מגשר טוב יודע לשאול שאלות פתוחות כך שכל אחד מהצדדים, בהדרגה, יהיה מודע לרצונותיו הפנימיים ולצרכיו. תתפלאו לשמוע אבל זה בדר"כ לא הדרישה המוצהרת שמתווכחים לגביה בסערה !

למעשה, בגישור טוב, הצדדים לסכסוך מורידים את המסכות, באומץ רב ומדברים על מה שהם באמת צריכים. להבדיל ממסכת פורים שניתן לשים/ להוריד; הסרת הדרישות הגלויות והתמקדות במה שמתחת לפני השטח- בצרכים האמיתיים- היא ממש אמנות.

 

איך בכל זאת מייצרים הסכמות?

הרעיון הוא שבמקביל , מייצרים בגישור אלטרנטיבות. דמיינו שבמקום לריב על איך מחלקים את העוגה בין 2 אנשים , מגדילים בעצם את העוגה. זה אפשרי ברגע שמבינים מה הם הצרכים האמיתיים של הצדדים לסכסוך.

גישרתי זוג בגירושין שהבעל בגד באשתו וכשזה התפוצץ והחליטו להתגרש, הוא עזב את הבית. האישה והבנות ( 14, 11 ) נותרו בבית. כבר בפגישת הגישור הראשונה אמר הבעל שהוא לא מתכוון לריב על כסף. הוא מבין שגרם צער רב לאישה ופגע בה מאוד.

לזוג היה חסכונות וכל אחד מהם השתכר משכורת גבוהה מאוד. למרות הצהרת הכוונות של הבעל ולמרות "הויתורים" מבחינתו בעניין הכסף, בני הזוג התווכחו במהלך רוב פגישות הגישור הראשונות.

תחילה חשבתי שמדובר בכעס טבעי של האישה, על הבגידה ועל חוסר האמון אולם ככל שהליך הגישור התקדם הבנתי שיש דברים אחרים שמפריעים לבעל וגורמים לתקיעות בגישור.

כבר מהפגישה הראשונה היה אפשר לראות כי האשה היא הדומיננטית בשיח הזוגי ביניהם. היא היוזמת, המבצעת והכוח המניע. בהמשך, בפגישה נפרדת עם הבעל הוא סיפר שבמהלך השנים הוא הפך להיות שקוף בזוגיות שלהם וקולו לא נשמע. הוא העיד על עצמו כאדם ש"בא בטוב" , סיפר שיודע שכנראה שהאשה שאיתה בגד לא תשאר איתו כי "היא לא מי שאני רואה אותי לצידה , שנים הלאה" אבל הוא הוסיף ואמר: " היא לפחות רואה אותי ומחשיבה את דעתי. כבר שנים שאשתי לא שאלה מה דעתי. יש לה את הדרך שלה ואני תמיד זרמתי איתה."

הוא המשיך וסיפר שגם הוא זקוק שישתפו אותו, יתייעצו איתו, יתלבטו איתו. שאלתי אם ירצה לשתף את אשתו במה שהוא מרגיש?

אני זוכרת את הפגישה שאחרי. פגישה שהייתה קשה אך חשובה. פגישה ששניהם הפגינו אומץ והסירו את המסכות שהיו איתם בזוגיות, שנים רבות.

בפגישת הגישור הוא אמר לה שזוגיות מבחינתו זה לא לאשר את מה שבת הזוג מתכננת אלא שיחשבו ויתלבטו יחד, כי גם לו יש מה לאמר בנושאים מסוימים. האישה שמעה אותו עם דמעות בעיניים. שניהם הבינו שעבור הזוגיות שלהם זה מאוחר מדי. שאין מה לשמר.

אבל, היא פנתה אליו ואמרה שאילו ידעה שזה מה שהוא מרגיש הייתה פועלת אחרת כי היא כבר "עייפה להיות החזקה, המאורגנת, האחראית וזו שכולם סומכים עליה."

אחרי פגישת הגישור הזו הם הצליחו שלא להתווכח והגיעו להסכמות. במקום להציע משהו ולפנות אליו ולשאול: "זה מקובל עלייך?/ אתה מסכים?" ; היא שאלה אותו" מה אתה מציע? / מה דעתך?" .בהמשך נוסחו ההסכמות שהגיעו אליהן להסכם גירושין.

ככה זה בגישור, ברגע שמסירים את המסכות ומדברים על מה שבאמת מעסיק אותם, אפשר להתקדם מתוך הקשבה אמיתית של כל אחד מהמגושרים- לעצמו ולבן הזוג.

פורים שמח

 

יפעת כותה – מגשרת ועו"ס
אתר: https://ifat-kuta.co.il/
פייסבוק: https://www.facebook.com/ifatkutagishur/ 
מעגל נתב"ג