של מי העסק הזה?
של מי העסק הזה?
להיות עצמאית ולהישאר בחיים.
אימי הייתה מחנכת כיתות א-ב, אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא שהעבודה שלה נכחה בבית כמעט כל הזמן, למרות היותה שכירה.
בחוכמתה, במקומות שיכלה, היא שיתפה אותנו הילדים ואף ביקשה את עזרתנו.
טרום עידן פתרונות הדפוס, אימי הייתה מכינה שלל הפעלות לתלמידים שלה.
בריסטולים, מספריים, צבעים ודבקים למיניהם היו חלק בילתי נפרד מחלל המגורים שלנו.
גזרנו, צבענו, הדבקנו, ייעצנו והרגשנו שותפים בהכנת מערכי השיעור של אימי, לא קיבלנו הרגשה שאנחנו מפריעים לה, ההפך הוא הנכון, הרגשנו מאוד משמעותיים.
כשהייתי שכירה הצלחתי לנהל הכל, עבודה, בית, חוגים, חברים, כביסות, בישולים, משפחה ובילויים.
כיוון שג'ינגלתי אז בהצלחה רבה, חשבתי שעכשיו שאני עצמאית, זה בכלל קטן עליי, אני אדון לזמן שלי והכל יהיה הרבה יותר פשוט.
Piece of cake
אז זהו שלא.
אף אחד לא הכין אותי לזה (כמעט כמו שאף אחד לא הכין אותי לאימהות).
מה שלא ידעתי הוא שכאמא המנהלת עסק עצמאי, הייתי חייבת להגדיר מחדש את הגבולות האישיים שלי בבית.
בדגש על הגבולות שלי.
הבנתי שעל מנת שתושבי הבית יבינו שכשאני עובדת מהבית, אני לא זמינה עבורם (גם אם אני נוכחת פיזית), אני צריכה פשוט להגיד ולשתף את בני הבית במה שאני צריכה, בהתאם לגילם.
אם יש צורך להביא עזרה עם הילדים, גם אם 'הלכתי' לעבודה בחדר ליד.
אחרת עלולה למצוא את עצמי עם ילד שתפוס לי על רגל אחת, תינוק שתלוי על הכתף, או סתם ילדים מורעבים/ משועממים 24/7 ובלי יכולת אמיתית להיות פנויה ולקדם את העסק שלי.
הבנתי שכשאני מכבדת את העסק שלי ומתייחסת אליו ברצינות, כך גם הקרובים אליי מתייחסים אליו.
רגע לפני שאמשיך, כמה מילים על הדבר הזה שנקרא שיתוף.
הבסיס למערכות יחסים טובות הוא הקשבה ושיתוף.
אנחנו משתפים בחיי היומיום את האנשים שקרובים אלינו, אלו שאנחנו סומכים עליהם, אלו שיקשיבו לנו בקשב רב, אלו שייתנו עצה אם רק נבקש, אלו שאנחנו חשובים ומשמעותיים עבורם בדיוק כמו שהם עבורנו.
לפעמים אנחנו שוכחים לשתף וגם להתייעץ את הילדים שלנו.
בכך, בלי להתכוון, אנחנו מונעים מהם את התחושה שהם משמעותיים עבורנו, שדעתם חשובה לנו, בדיוק ההרגשה שאנחנו מקבלים מאלו שמשתפים אותנו, וההרגשה שאנחנו מעניקים לאלו שאנחנו בוחרים לשתף בעולמנו.
כאשר הבסיס של השיתוף וההתייעצות רעוע בבית, אנחנו מוצאים את עצמנו מתקשים לעלות שלב ולזכות בהתחשבות ועזרה.
אז מה עושים?
כדי לזכות בשיתוף פעולה והבנה על חשיבות העסק נשתף את תושבי הבית בהתאם לגילם.
במקומות שבהם ניתן, אפשר גם להתייעץ איתם.
בגילאים צעירים ההתייעצויות יהיו 'קטנות' וככל שגילם עולה, נוכל לשתף אותם ולהתייעץ בדברים משמעותיים יותר בעסק.
כשהם ירגישו שותפים ומעורבים בעסק שלי, סיכוי סביר שאזכה להתחשבות ושיתוף פעולה מצידם, ואף לעזרה במקומות שבהם אזדקק.
בבית הפרטי שלי, עם המציאות החדשה שנכפתה על כולנו, למדתי לתווך מראש עד כמה שניתן, מה אני צריכה. למדתי לעדכן אותם מתי יש לי הדרכות בהם לא יוכלו בשום אופן להיכנס לחדר העבודה.
למדתי לא להנחית עליהם הוראות/ בקשות/ דרישות, מתוך הבנה שבדיוק כמו שאני נאלצת לעבוד מהבית כך גם הם.
למדתי לא לתת להם הרגשה שהם לא בסדר ומפריעים כל הזמן.
למדנו יחד, להתחשב אחד בשני ולמצוא את הדרך לחיות בשלום עם לימודים מהבית ואמא שמזמזמת לא מעט.
בתחילת כל מפגש עסקי בארגון עצמאית בין היתר מועבר המסר הבא: 'הארגון נועד להעניק לכל אחת ואחת תחושה שבעסק שלה היא לא לבד'. ואכן בארגון אנחנו לרגע לא לבד, אנחנו מוקפות נשים נפלאות שנמצאות בארגון כדי לסייע, להמליץ, לפרגן ולהוות כוח מניע.
כשתשתפו ותתייעצו עם תושבי הבית ביומיום, תרגישו, כמו קסם, שגם בבית אתן לגמרי לא לבד.
יום משפחה שמח.
מוריה מועלם – להאיר את הדרך בהורות.
מדריכת הורים בגישה האדלריינית, מלווה אנשים בתהליכי שינוי NLP
