ליד המראה הונח פתק בו היה כתוב:
"ישנו רק אדם אחד שמסוגל להגביל את ההתפתחות שלך - וזה אתה!"

הסיפור מתאר בדיוק מה קורה לנו כשאנחנו בעצם שמות לעצמנו מקלות בגלגלים. הרי בסופו של דבר, אם נחליט שאנחנו רוצות משהו, אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לממש את הרצונות שלנו.

אהרון בק, אבי הטיפול הפסיכולוגי קוגנטיבי (CBT) הגדיר את המצב שבו מחשבה הופכת לשלילית כעיוות חשיבה ויש 10 עיוותים כאלה כהגדרתו:

1. הכל או כלום- ראייה של מצב באופן דיכוטומי – טוב או רע, שחור או לבן, יש או אין. למשל, כשאני רוצה להגיע להרצות בארגון מסוים ומקבלת תשובה שלילית אז אני לא רואה אופציה של אפשרות שאולי ארגון אחר כן ירצה. אם אחד לא רוצה, אז כולם לא ירצו. זה גורם לי להפסיק לנסות בכלל למצוא אלטרנטיבות.
2. הכללה מוגזמת- העצמה של מצב מסוים ולהכליל אותו. מה שהעיוות הזה בעצם אומר שאני לוקחת אירוע שלילי אחד ומכלילה אותו לאירועים דומים בעתיד. למשל אם פעם אחת העברתי הרצאה וקרה שהתבלבלתי בתוכן, אז זה אומר שבכל פעם שאעביר את ההרצאות הללו בעתיד אני אתבלבל. מה שיגרום לי להימנע מהסיטואציה ולא לקבל הזדמנויות שיינתנו לי.
3. פסילת החיובי- "צריבה" של חוויות שליליות וניתוק של חוויות חיוביות. למשל, אם קיבלתי משוב או ביקורת שליליים על מוצר או שירות שלי תגרום לי להסיק שאולי אני צריכה להפסיק לשווק אותו. מספיקה ביקורת אחת שלילית כדי להעלים ממני את הביקורות החיוביות שיש.
4. פילטר שכלי- מקרה אחד בתוך אירוע שלם יכול להשליך על כל האירוע. למשל, מישהו מפהק או נרדם בזמן שהעברתי הרצאה יגרום לי להבין שכנראה אני ממש משעממת ואף אחד לא מתעניין בהרצאה שלי. כשזה קורה לי תוך כדי הרצאה זה יכול לגרום לי להתבלבל ואפילו להפסיק את ההרצאה באמצע.
5. העצמה ומזעור- נטייה למזער חוויות חיוביות ולהעצים חוויות שליליות, קטסטרופליזציה של המציאות. זה עיוות שרובנו נוטות לעשות ביום יום שלנו אפילו מבלי לשים לב. למשל, משובים מלקוחות או קולגות- אנחנו לוקחות ללב ביקורת שלילית ונותנות לה חשיבות רבה יותר מאשר ביקורת חיובית. זה לא שאנחנו מתעלמות מהחיובי, אלא נותנות לו ערך נמוך יותר מהשלילי.
6. חשיבה רגשית- כשהרגשות שלי הופכים למציאות. מה שאנחנו נוטות לקרוא בשפה פשוטה "לאכול סרטים". דברים שאני חושבת על חוסר הצלחה, על יכולות מוגבלות שלי, הסיפורים שאני מספרת לעצמי הופכים להיות המציאות שלי. למשל, פחד במה מאוד מתאפיין בחשיבה רגשית. ברגעים שלפני, אני מספרת לעצמי שהקהל לא יבין אותי ושאולי התוכן שלי לא ממש מעניין אותו וכשאני כבר עולה לבמה אני מיד מתנצלת בפני הקהל או חוטפת פיק בירכיים ולא מצליחה בכלל לדבר.
7. "צריך" ו"אסור"- הסכמים שאנחנו עושות עם עצמנו ועלולות ליצור מצב שמרוב שאנחנו "מכריחות" את עצמנו לעשות אותם הם מעיקים ומורידים את המוטיבציה לעשות אותם. למשל, התחייבות שלי עם עצמי לכתוב לפחות 3 פוסטים בשבוע, כי ככה צריך לעשות. מה שיצור מצב שאולי אתמיד בהתחלה אבל מהר מאוד אפסיק לכתוב אפילו פוסט אחד.
8. הצמדת תוויות- צורה קיצונית יותר של הכללה מוגזמת. התוויות שאנחנו מצמידות בעיקר לעצמנו, סוג של הלקאה עצמית. למשל, אם לקוח אמר לי שהמוצר שלי לא טוב, אז זה אומר שאני לא טובה ולא ראויה בכלל להצליח ועוד...
9. העברה לפסים אישיים- לקחת אחריות על דברים שלא בשליטתי. למשל, מצגת שלא עובדת בזמן ההרצאה תגרום לי להיכנס למחשבות של "ידעתי שהייתי צריכה לוותר על המצגת" או "זה רק אומר שלא הייתי צריכה להעביר את ההרצאה היום" או "הייתי צריכה לבטל, ידעתי שאני לא מוכנה לזה". מחשבות שגורמות לי להשתבלל ולהתכנס בעצמי ולא לתת את ה- 100% שלי.
10. קפיצה למסקנות- או במילים אחרות "ניבוי העתיד". למשל אם אני רוצה לבקש עזרה ממישהו, אני עלולה לקרוא את המחשבות שלו ולהחליט מה תהיה התשובה שלו עוד לפני שפניתי אליו. מה שאומר שהרבה פעמים אני לא אעז בכלל לפנות מתוך מחשבה שאני כבר יודעת מה יקרה ואני לא רוצה להתאכזב.
    עיוותי המחשבה הללו נגרמים הרבה פעמים כדי לייצר עבורנו הגנה, אך לרוב הם לא משרתים אותנו.
    מה שאפשר לעשות במקרים כאלה, כשעולה מחשבה כזו שלא מקדמת אותנו, זה לשים סימן שאלה בסוף ולשאול את עצמנו האם המחשבה הזו היא נכונה תמיד או שיש מקרים שקרה גם אחרת.

בסופו של דבר אנחנו צריכות לזכור, כמו בסיפור של המת שמנע את התקדמות העובדים בחברה, את המכשולים בחיים, לרוב אנחנו מציבות לעצמנו ורק אם נחליט להסתכל עליהם מנקודת מבט אחרת, המציאות שלנו תהיה שונה.
אנחנו שולטות במוח שלנו ולא להיפך.

חן הילה דורון,
מנכ"לית ובעלים משותפת של ארגון "עצמאית",
מרצה ומלווה בעלי עסקים לעמידה מול קהל, שפת גוף ותקשורת בינאישית.