בין השורות – מאחורי הקלעים של העצמאות

בין השורות – מאחורי הקלעים של העצמאות

ההתחלה, "הבראשית ברא" של כולנו היתה מתוך החושך והריק, שבהם נבט רעיון. כבעלות עסקים לקחנו תשוקה קטנה שעלתה בנו והתחלנו ליצור מתוכה עולם. החזקנו ברעיון בנחישות ועדינות, משתדלות שלא יברח הלאה. בהתחלה הוא היה כמעט חסר צורה, בודאי לא דומה לעסק שיש לנו היום. הנחנו אותו לפנינו והתחלנו לגבש אותו למה שהוא יהפוך להיות, כמו הכף הראשונה של הקמח והמים במה שיתפתח לגור מחמצת, ממנו נכין לחמים רבים.

כל בעלת עסק יודעת שרעיון הוא כמו רודן קטן, אם נתעלם ממנו הוא יעניק לנו בתמורה את הטעם המר והנורא של חוסר הסיפוק וההחמצה. כמו דיקטטורים קטנים, רעיונות גורמים לאנושות, כבר אלפי שנים, להפיץ אותם בכל דרך אפשרית. כולנו מניעות רעיונות, אך גם מתחברות לרצונות של אחרים ונותנות להם שירות. נמצאות קדימה אבל גם מאחורי הקלעים, כשעל הבמה נמצאים אלה שעזרנו להם. כך נברא מציאות. רעיון יצוץ, ננסה להוציאו לפועל ואם יחסרו לנו כמה רכיבים, נעזר בבעלי מקצוע אחרים, הרי אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות הכול לבד.

חלק ממה שאני עושה הוא לכתוב עבור אנשים אחרים. אני מתבקשת לקחת אמירה של מישהו אחר ולהפוך אותה, למשל, לספר עלילתי. להניח על השולחן, להרחיב עם רעיונות משלי, כדי לתת אוויר וגוף, לפתח דמויות, לבנות עלילה ולכתוב. המסר שיעבור בספר אינו שלי, הוא אפילו יכול להיות רחוק ממני. התבלינים שאבקש להכניס, כמו קווי עלילה, יכולים להיות זרים לי ולא משהו שאי פעם אבחר לכתוב עליו. אני אלמד את הנושא, אחקור, אבין, אכתוב ובסוף, אחרי שנה ארוכה של עבודה ומאמץ השם שיתנוסס על היצירה יהיה של מישהו אחר. כתיבת ספרות צללים, בעיקר כשמדובר בפרוזה, היא כמו להיות פונדקאית. ההכלה והעיבוד, יציקת החיים ברעיון ויציקתו למציאות כסיפור הם שלי, אבל הזרע והביצית – לא.

IMG-20210207-WA0006

בספר שכתבתי כסופרת צללים, הלקוח ביקש כל מיני שינויים שנראו לי לא נכונים. הוא חשש שהקורא לא יבין, שהמסר לא יעבור בבירור וביקש לשנות חלקים ממנו.
"אני לא אוהבת את השינויים שהוא מבקש", אמרתי לעורך הספר המנוסה. "עבדנו כל כך טוב, פיתחתי יפה את העלילה, סגרתי כל כך יפה את כל הקצוות, הוא אישר הכול, אז למה הוא מנסה לבלגן את מה שנארג בכזו תשומת לב?"
"את צודקת, גם אני לא אוהב את השינויים", אמר לי העורך, "אבל עזבי".
"בשביל מה הוא נעזר בי?" הקשיתי. "הרי זה כמו להביא חשמלאי הביתה ואז להתעסק בכל החוטים".
"חבל על האנרגיות", המשיך העורך.
"הוא טועה", התייסרתי.
"נכון, הוא טועה, אבל זכותו שיהיה לו ספר גרוע", ענה לי בשלווה. את התשובה הזו אני נוצרת.

רובינו אם לא כולנו, חוו מקרים בהם לקחו אותנו כבעלות מקצוע, ידענו מה רצוי ולאן כדאי להוביל, כבר הוכחנו זאת יותר מפעם אחת, אך הלקוח רצה אחרת. עד כמה אתן מנסות לשכנע או שבכלל לא, עד כמה אתן מנסות להוביל למקומות שהם נכונים בעיניכן ומתי אתן מרימות ידיים, מבינות שמה לעשות, אתן כאן כדי להעניק שירות?

בספר ההוא, קרה לי משהו מעניין. לא שאני מסתובבת עם אגו טווסי במיוחד, אבל הוא היה צריך להשתחרר גם מהנוצות המאוד אפרוריות שלו, שהרגישו צודקות ויודעות. כבעלות עסק אנחנו צריכות לדעת מתי להיכנס לדיאלוג, לנסות לשכנע ומתי פשוט להניח. לזכור שהתינוק-מוצר הזה אינו שלנו וצריך לשחרר אותו להוריו החוקיים. אחרי התהליך, שהיה לא פשוט בחלקו, הזדקף לי הראש עוד קצת. ידעתי שהמקצועיות שלי עלתה שלב. לכתוב אני יודעת, לפתח עלילה ולהביא פרויקט ארוך לסיום, גם. לקיים דיאלוג על הטקסט הצלחתי ואני יודעת גם מתי לאפשר ללקוח לקחת את המוצר למחוזות, שאיתם הוא יחוש בנוח, גם אם אני פחות. למדתי מתי לשחרר באמת. אני גם חייבת לומר שאחרי בילוי קרוב של שנה, במשך יום, יום, עם דמויות שלקחתי למחוזות מפותלים, השינויים שהתבקשתי להכניס, אפשרו לי להיפרד ממנו ביתר קלות. הזכירו לי מי ההורה החוקי ושהספר לא שלי באמת.

חלק גדול מהמקצועיות של כולנו נמצאת מעבר לידע ולכישרון. היא גלומה במקומות בהן אנחנו מתמודדות עם קהל הלקוחות. נותנות לכלה את גוון האודם שביקשה, גם אם בינינו הוא פחות מתאים, את התספורת, הסטייל, התמונה, החיתוך, העיצוב, התוכנית העסקית, האתר, הליווי או הקמפיין שהם לא מדויקים בעינינו, אך נכונים ללקוח. המקום בו אנחנו עומדות מול התנגדויות שהלקוח מעלה ויודעות מתי נכון להניח לז'אן דארק שבתוכנו ולשחרר מוצר, שהוא הכי טוב שיכולנו להוציא בהתאם למה שהתאפשר לנו לעשות.

כילדה בירושלים, הלכתי לפני שנים לראות מופע של לוליין שהילך על חבל דק בגובה מאות מטרים מעל גיא בן הינום. למטה הצטופפו מאות אנשים וכך גם על מורדות הוואדי. הלוליין הלך על החבל, נשכב, הפריח יונים מהמקטורן ועשה עוד כמה טריקים שגרמו לכל הקהל להשמיע קולות התפעלות. התנועה הזו בין האמת שלנו כבעלות מקצוע להתמודדות מול רצון הלקוח, היא כמו הליכה על אותו חבל דק. לא תמיד פשוט לשמור על האיזון, אבל כשאנחנו מגיעות לצד השני יודעות שעשינו ככל יכולתנו, שהבאנו עוד פרויקט לסיום, שנתנו מהנשמה אבל גם שמרנו על עצמינו וידענו מתי לשחרר – אנחנו גדלות בעוד סנטימטר או שניים של מקצועיות.

 

שרון קאלימי מישייקר
כתיבה ועריכה של תוכן שיווקי וספרותי
sharonmish@gmail.com
דף עסקי – https://www.facebook.com/Sharon.Writing.Fun