מאת: חן הילה דורון

 

תמיד יש את הרגע הזה, לפני שהשחקן עולה לבמה, שיש בו חושך מוחלט.
מי שהיה פעם מאחורי הקלעים של אולם תאטרון יכול להעיד שאפילו במדרגות המובילות לבמה משתרר חושך. חושך גדול כזה, שחור ועמוק.
גם עבור גדולי השחקנים בעולם, החושך הזה מפחיד ועלול לשתק.
זה הרגע שבו כל הפרפרים מתחילים להתעופף וקור מקפיא עוטף את הגוף.
ששש… דממה. תכף הכל ייעלם וההצגה תתחיל.

אז זהו, שלא בדיוק.

עבור השחקן, שעולה לבמה פעם אחר פעם, ההתרגשות הזו היא חלק מהתפקיד. אבל מה איתנו, אלו שלא נולדו ולא למדו להיות שחקנים מעולם? מה קורה לנו, כשאנחנו צריכים להתמודד עם העלייה הזו לבמה והחושך הזה רק הולך וסוגר עלינו?

פחד במה או קהל (ממש לא חשוב השם, זה בדיוק אותו הפחד), הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר בקרב האוכלוסייה. אחריו מגיע פחד מוות ופחד מרופאי שיניים. טוב, נו, בשניים האחרים לפחות לא צריך לדבר עם אף אחד.
יש מגוון סיבות לפחד הזה, אחת מהן היא, שכשאנחנו עומדים מול קהל, אנחנו הכי חשופים שיש ואנחנו לא ממש יכולים לדעת עד כמה הקהל אוהב את מה שהוא רואה.
הרי אנחנו טיפוסים כל-כך ביקורתיים כלפי עצמנו ועם כל הביקורת הזו אנחנו עולים לבמה ובטוחים שמה שאנחנו חושבים על עצמנו, אחרים חושבים כפליים.
העניין הוא שגם אם יגידו לנו 100 פעם שזה לא נכון ואנחנו נהדרים, בתוך תוכנו זה לא ממש יעזור.

מה כן יעזור?

יש כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות, כדי להתגבר על החושך הזה שעוטף אותנו ולאט לאט לגרש אותו. וכמיטב המסורת- 8 טיפים עם הרבה אור:

1. לחפש חיוכים– כשאנחנו מדברים מול קהל, כדאי להעיף מבט על כל הקהל ולמצוא בין המשתתפים את המחייכים. זה מעלה את תחושת הביטחון שלנו ועושה וייב חיובי.
2. למצוא את הניצוץ– לזכור מה הטריגר שבזכותו אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מה מוביל אותנו? מה הסיבה שבגללה אנחנו מתעוררים בבוקר? ברגע שאנחנו מוצאים את הניצוץ הזה, קל לנו להתחבר שוב ולהעביר את המסר.
3. ידיים למעלה, על הראש!– אפשר לקחת 2-3 דק' (לא פחות) של ישיבה עם ידיים שלובות על העורף, פתוחות לרווחה. זה עוזר לאוויר להיכנס לגוף ולהרגיע את הלחץ.
4. לכוון למטרה- כשאנחנו ממוקדים במטרה ומוכוונים אליה, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים שיקרה לקהל שלנו אחרי ששמע אותנו. ככה נוכל להעביר את המסרים שלנו בצורה טובה יותר ועם כמה שפחות גמגומים.
5. קשה באימונים, קל בקרב– ככל שנתרגל יותר, נצלם את עצמנו, נציג מול אנשים שקל לנו לדבר מולם (משפחה, חברים קרובים) ונבקש פידבקים, יהיה לנו קל יותר בזמן אמת. הסיבה היא שנהיה כבר בסיטואציה שמוכרת לנו ויהיה לנו הרבה יותר נוח.
6. את כל האמת, רק את האמת ואך ורק את האמת– המידע שאנחנו נספר לקהל הוא המידע שאנחנו נבחר לשתף. מה שלא נוח לנו, מה שמרגיש חשוף מדי הוא כנראה מידע שאנחנו עדיין לא בשלים לספר. מה שכן, אם אנחנו מתרגשים, כדאי לספר את זה לקהל. ברגע שמוציאים את זה, זה פשוט חולף.
7. True story– אחד הדברים שמעוררים קשב הם סיפורים אישיים. שילוב של סיפור בפרזנטציה שלנו יוצר אמפתיה גבוהה, מחבר לרגש ובעיקר גורם לקהל לזכור אותנו ואת המסר שרצינו להעביר טוב יותר. סיפור יכול להיות גם הומוריסטי, משהו שקרה לנו וקשור למסר, או אסוציאציה למקרה שקרה ומתחברים אליו. הסיפור גורם לנו להיות אותנטיים, ולא ניתן לשפוט אותנו, כי זה שלנו.
8. המלך הוא עירום– פעם שמעתי מרצה שאומר שכשהוא עומד מול קהל הוא מדמיין את הקהל עירום וככה המבוכה שלו עוברת. אישית, אף פעם לא ניסיתי. מה שכן, אני תמיד חושבת על כך שאם מישהו מפהק בהרצאה שלי, זה לא בגלל שמשעמם לו, אלא בגלל שהוא הגיע ממש ממש עייף וזה לגמרי לא קשור אליי. מה שחשוב הוא לזכור שהתחושות של הקהל הן שלהם ולא בהכרח קשורות אלינו ולמה שאנחנו רוצים להעביר. מי שלא מתאים לו, לא חייב לשמוע אותנו.

לסיכום,
כשמרגישים את החושך, המועקה, המבוכה ובעיקר את הפחד שמאיימים להשתלט עלינו, בואו נזכר שבסופו של דבר באנו לעשות טוב ולהאיר את העולם בבשורה שאנחנו מביאים. הרי לא סתם אומרים ש"הכי חשוך לפני עלות השחר" והשליטה בגירוש החושך מעלינו טמונה בתוכנו בלבד.

 

חן הילה דורון,
מנכ"לית ובעלים שותפה של ארגון "עצמאית- קהילת נטוורקינג נשית מקדמת תוצאות".
בעלת המותג "הבמה העסקית", ליווי והרצאות לעמידה מול קהל ושפת גוף.